30/03/2017

Please reload

סיפורים נוספים

תעוזה בניכר

 

הו, הנה התפנה סוף-סוף שולחן קטן בין שני שולחנות צמודים. אדחק לשם לפני שהמלצר ייתן את המקום למישהו אחר. אני הרי תמיד ממתין בנימוס בתור, אולי מתוך פחד, ומפספס כל מה שרק אפשר לפספס.

לא ייאמן איך הצרפתים האלה יושבים צמוד זה לזה. הם צריכים לדבר ביניהם ממש בשקט ולהיזהר מאוד עם המרפקים, שלא לתקוע אותם לשכן או לשכנה חס וחלילה. הנה, גם אני, משולם, שותה קפה כמו דון ג'ואן בקפה דה פלור בסנט ג'רמן.

היום אני מוכרח להעז ולפנות בלי פחד לאחת מעלמות החן שיושבות כאן. היא לא צריכה לדעת שמשולם זה שם מוזר, שמו של האח היחיד של סבתא שלי, שלא הצליחו להדביק לאף אחד עד שאני נולדתי, ושההורים שלי, הנמושות, לא התנגדו. אז זהו, השם הזה חרץ את גורלי וכמובן, יצאתי נמושה בדיוק כמו ההורים שלי. דור שני לנמושות. 

אבל היום זה ייגמר. אני יוצא לדרך חדשה. שתי הבחורות שמסתודדות מולי מסתכלות עליי ומתלחשות כל הזמן. השמאלית, זו עם העיניים הכחולות והשיער האסוף, נראית כמו דמות מרומן למשרתות, והשנייה היא כנראה היועצת שלה לענייני אהבה. אני רועד כמו בהמתנה לרופא שיניים, ולרגע מקווה שהעלמות יקומו וילכו ויחסכו לי את מבחן האומץ שאין לי. אולי אחכה שתגיע מישהי לבד, בלי יועצת? אני מנסה לדחות את הקץ, חושש מאיזו תגובה קולנית של העלמה החסודה, ומפחד שכל יושבי בית הקפה הדחוס ישמעו ויראו את הבושה. 

משולם, לך על זה, אני מעודד את עצמי, אף שזה מעולם לא ממש עזר. לא סתם החיים שלך בגיל שלושים וחמש לא מתקדמים לשום מקום. הגיע הזמן שתתחיל להעז. חיכית מספיק לנסים מהשמיים. פעם אחת בחייך תפגין קצת אומץ ואולי תשבור את הגנטיקה של הנמושות. 

אני נועץ מבט בשמאלית, רואה שהיא מחזקת את הליפסטיק ואת האיפור מסביב לעיניים. היא לא יודעת שמבחינתי היא בסדר גמור גם בלי איפור? אזמין כוס יין קטנה, אולי זה יקל עליי לעשות שטויות ולהסתכן. האמת, אם הייתי גיבור אמתי הייתי מזמין כוס יין גם עבורה, או שולף את הפרח מהצנצנת הקטנה שעל השולחן ומגיש לה אותו, אבל אני מוכן למות לפני שאעשה דבר כזה.

המלצר מוזג לי את היין ואני שותה בחיפזון, כאילו בלעתי תרופה. נראה לי שהיא מחייכת אליי. היד שלי מתרוממת עם הכוס לעברה והראש שלי מהנהן אליה בחיוך. היין פועל מהר מדי. אני לא מאמין, אבל היא מסמנת לי תנועת הזמנה באצבע הקטנה שלה. היועצת מחייכת וממשיכה להמתיק איתה סודות. ההזמנה עם האצבע מזכירה לי איזה משחק בגן. אני קם בכוחות עליונים וכמעט מעיף לרצפה את כוסית היין, את המלחיות ואת הפרח הקטן. בצעדים כושלים אני ניגש אליה. לפני שאני מספיק להציג את עצמי היא מתרוממת מכיסאה, מדביקה לי נשיקה על השפתיים ואומרת כמה משפטים בצרפתית שנשמעים לי כמו משפטי אהבה. אני מגמגם משהו באנגלית ומקבל גם נשיקה על הלחי מהיועצת. כמה חבל שאני לא יכול לצלם ולהראות לחברים בארץ.

"את רוצה לגור איתי בישראל?" אני מגמגם.

היא מחייכת ואומרת, "ווי ווי!" בהתלהבות, וברור לי שאין לה מושג מה שאלתי. 

החברה שלה, שכנראה הקשיבה יותר בשיעורי אנגלית, מחייכת אליי במתיקות ואז קוטעת את כל ההתרגשות. היא אומרת לי בשקט שהן סטודנטיות ומצלמות סרט, ומבקשת שאסכים שישתמשו בקטע שהרגע צילמו.

אני מרים את עיניי ורואה כמה מטרים משם, מאחורי מצלמה על חצובה, פרצוף חייכן שמרים לשלום כובע קסקט.

אני רוצה למות אבל מגרד את שרידי התעוזה שנותרו בי ומבקש עותק מהקליפ.

הסטודנטיות הצרפתיות נושקות לי נשיקת פרידה על הלחי, ואני שולח ווטסאפ עם הסרטון לכל אנשי הקשר שלי עם הכיתוב: "הייתי המאהב בסרט אהבה צרפתי".

 

 

Please reload

כל הזכויות שמורות לדב רייכמן 2016